מספיק ודי

אני הולכת וצוברת כעסים בפנים. זה הולך ומתנפח מיום ליום. מרגע לרגע.

אולי בגלל זה אני מרגישה את העובר זז שם בפנים כל הזמן. צפוף לו. צפוף גם לי.

לא בא לי כלום.

לא בא לי לעבוד וגם לא בא לי לצאת לחופש. לא בא לי  ללדת ובטח שלא בא לי להמשיך להיות בהריון.  לא בא לי לדבר עם אף אחד וגם לא בא לי להרגיש לבד. לא בא לי לחפוף את המחליף שלי ולא בא לי  שישנה דברים שעשיתי. לא בא לי לכתוב את התזה. לא בא לי להישאר בעבודה הזו.

וממש, אבל ממש לא בא לי להמשיך ללכת לפסיכולוגית.

נשאר עוד חודש וקצת.