מחשבות משלולית הבינוניות
יום השואה הולך ונעשה פחות ופחות משמעותי עבורי עם השנים. כשהתלבשתי בבוקר אפילו לא חלפה בראשי המחשבה לבוא עם חולצה לבנה. ואם לא נלך לסרט בסינמטק בערב, כנראה שגם לא יצא לי לראות אפילו סרט שואה אחד.
בזמן הצפירה היינו באמצע ישיבה בעבודה ושכחנו לגמרי שאמורה להיות צפירה, כך שהיא תפסה אותנו ממש באמצע המילה. אז נעמדנו כדי להפגין לפחות טיפת כבוד. זה בכל זאת הרגיש כמו ביזיון.
חבל. פשוט חבל.
עדכון: יובל מיובלוג פרסם סדרת פוסטים על ההיסטוריה של השואה ולי לפחות חידשו כמה דברים מאוד מעניינים. מומלץ.
אח. איזה כיף זה להיות עובדת מדינה.
למעלה מ-20 ימי חופש בשנה, 30 ימי מחלה, ימי מחלת הורה, מחלת בן זוג, מחלת ילד, ימי בחירה (חופש נוסף באחד מעשרות ימי החג והמועד של היהודים, הנוצרים, המוסלמים, הדרוזים ועוד כמה שלא קוראים להם) וימי הצהרה (כשסתם לא מתחשק). מנגנון קידום זוחל, הטבות "לסקטור" בבנק דיסקונט ועוד כהנה וכהנה.
בתמורה, צריך בעיקר לבוא לעבודה (דבר מעיק לכשעצמו). השאר כבר מניע את עצמו איכשהו. המימונה שחלה היום היא כמובן יום בחירה ולכן הנוכחות די דלה. גם מי שכבר טרח והגיע יכול לעסוק בשלל עיסוקים מגוונים. יש מי שיוצא לארוחת צהריים ממושכת מחוץ למשרד, יש מי שסתם מקשקש עם החבר'ה על החופשה המסעירה של פסח. אחרים טוחנים את הטלפון, או אפילו מנמנמים להם מול המחשב. או כותבים פוסטים, כמוני.
שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שעובדי מדינה לא עושים כלום. הם עושים די הרבה. חלקם אפילו עושים דברים מאוד חשובים. הם רק פורסים את זה על פני הרבה מאוד זמן. חלק לא מבוטל מהם אף חדור תחושת שליחות ורצון לשרת את הציבור כמיטב יכולתו (גם אם יש אלפי גורמים שמפריעים בדרך ואינם בשליטתו או שהרצון לשרת את הציבור פשוט אינו עולה בקנה אחד עם הרצון של הציבור). זה גם לא העדר בעל בית ברור ומוחשי (לפחות לא הסיבה היחידה) הוא שגורם להם לעבוד בעצלתיים.
לדעתי הסיבה המרכזית לתופעות האלה היא ניהול לקוי. ניהול לקוי של עובדים, של הכישורים שלהם, של הזמן שלהם. אולי תהיתם אם כך מדוע לא משפרים פשוט את איכות המנהלים בשירות הציבורי. אך כאן בדיוק טמונה הבעיה:
א. השכר שמשלמים במגזר הציבורי ובעיקר ברמות הזוטרות ודרגי הביניים הוא נמוך מאוד. נמוך בצורה מעליבה. השחיקה של המערכת לעומת זאת גבוהה עד גבוהה מאוד כך שאין פלא שאחרי זמן לא רב העובדים הטובים ביותר, חדורי שליחות ככל שיהיו, פשוט עוזבים למגזר הפרטי.
ב. ראשי המגזר הציבורי, הלא הם נבחרינו היקרים, משמשים דוגמא ומופת בהתנהגותם האישית-ציבורית. ואם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר?
לקח לי המון זמן לכתוב את הפוסט הקצר הזה.
האמת שחשבתי שמעללי כבר נפוצו בכל רחבי האינטרנט ושאצטרך להסתתר מאחורי פסדונים ממש מתוחכם. הרי זו קצת בעיה להמציא את עצמך מחדש כשכבר יש לך סוג של אישיות וירטואלית אינטרנטית, גם אם אינה ממש מעשה ידיך. אבל חיפוש קצר ברשת העלה אינספור פוזי אחרים ורק אזכור אחד שהוא באמת אני. ונוכחתי לדעת שאחרי הכל אני יכולה להמשיך ולהתכסות עוד קצת בשמיכת האנונימיות.
חוץ מזה, הכלכלן, או שאול א. בגלגולו הנוכחי, טרח כל כך והקים את הבלוג הזה כך שאם לא ננסה זה יהיה ממש מרושע.
אני עוד לא בטוחה על מה בדיוק אכתוב כאן ואילו הגיגים משונים יומצאו במוחי הקודח. כנראה שפשוט נצטרך לחכות ולראות.
דרך אגב, פוזי הומצא באופן אקראי לגמרי מסיבות שאיש אינו זוכר עוד ועבר שינויים ותהפוכות עד שהתקצר בדיוק למידה הנכונה שמתגלגלת על הלשון בנוחות.
בסינית púzi 
זה חזה (עוף או ברוז) או חנות בהגיה מעט שונה ובכתיב אחר. סתם שתדעו.
תגובות אחרונות