אח. איזה כיף זה להיות עובדת מדינה.
למעלה מ-20 ימי חופש בשנה, 30 ימי מחלה, ימי מחלת הורה, מחלת בן זוג, מחלת ילד, ימי בחירה (חופש נוסף באחד מעשרות ימי החג והמועד של היהודים, הנוצרים, המוסלמים, הדרוזים ועוד כמה שלא קוראים להם) וימי הצהרה (כשסתם לא מתחשק). מנגנון קידום זוחל, הטבות "לסקטור" בבנק דיסקונט ועוד כהנה וכהנה.
בתמורה, צריך בעיקר לבוא לעבודה (דבר מעיק לכשעצמו). השאר כבר מניע את עצמו איכשהו. המימונה שחלה היום היא כמובן יום בחירה ולכן הנוכחות די דלה. גם מי שכבר טרח והגיע יכול לעסוק בשלל עיסוקים מגוונים. יש מי שיוצא לארוחת צהריים ממושכת מחוץ למשרד, יש מי שסתם מקשקש עם החבר'ה על החופשה המסעירה של פסח. אחרים טוחנים את הטלפון, או אפילו מנמנמים להם מול המחשב. או כותבים פוסטים, כמוני.
שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שעובדי מדינה לא עושים כלום. הם עושים די הרבה. חלקם אפילו עושים דברים מאוד חשובים. הם רק פורסים את זה על פני הרבה מאוד זמן. חלק לא מבוטל מהם אף חדור תחושת שליחות ורצון לשרת את הציבור כמיטב יכולתו (גם אם יש אלפי גורמים שמפריעים בדרך ואינם בשליטתו או שהרצון לשרת את הציבור פשוט אינו עולה בקנה אחד עם הרצון של הציבור). זה גם לא העדר בעל בית ברור ומוחשי (לפחות לא הסיבה היחידה) הוא שגורם להם לעבוד בעצלתיים.
לדעתי הסיבה המרכזית לתופעות האלה היא ניהול לקוי. ניהול לקוי של עובדים, של הכישורים שלהם, של הזמן שלהם. אולי תהיתם אם כך מדוע לא משפרים פשוט את איכות המנהלים בשירות הציבורי. אך כאן בדיוק טמונה הבעיה:
א. השכר שמשלמים במגזר הציבורי ובעיקר ברמות הזוטרות ודרגי הביניים הוא נמוך מאוד. נמוך בצורה מעליבה. השחיקה של המערכת לעומת זאת גבוהה עד גבוהה מאוד כך שאין פלא שאחרי זמן לא רב העובדים הטובים ביותר, חדורי שליחות ככל שיהיו, פשוט עוזבים למגזר הפרטי.
ב. ראשי המגזר הציבורי, הלא הם נבחרינו היקרים, משמשים דוגמא ומופת בהתנהגותם האישית-ציבורית. ואם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר?
תגובות אחרונות