יום השואה הולך ונעשה פחות ופחות משמעותי עבורי עם השנים. כשהתלבשתי בבוקר אפילו לא חלפה בראשי המחשבה לבוא עם חולצה לבנה. ואם לא נלך לסרט בסינמטק בערב, כנראה שגם לא יצא לי לראות אפילו סרט שואה אחד.
בזמן הצפירה היינו באמצע ישיבה בעבודה ושכחנו לגמרי שאמורה להיות צפירה, כך שהיא תפסה אותנו ממש באמצע המילה. אז נעמדנו כדי להפגין לפחות טיפת כבוד. זה בכל זאת הרגיש כמו ביזיון.
חבל. פשוט חבל.
עדכון: יובל מיובלוג פרסם סדרת פוסטים על ההיסטוריה של השואה ולי לפחות חידשו כמה דברים מאוד מעניינים. מומלץ.
תגובות אחרונות